יום ו', ו’ בטבת תשע”ט
    ביוגרפיה  |  שיתופי פעולה  |  מופעים  |  אלבומים  |  תמונות  |  מילים  |  פעילויות  |  ספר אורחים  |  פורום חברים  |  צור קשר  
ארבעה זוגות של אמנים ותיקים וילדיהם יעלו על במה אחת במסגרת הפקה מיוחדת בפסטיבל "ימי חלב ודבש". דורית ראובני מספרת על העבודה עם בתה מור ועל מופע בשני דורות

מאת טל גורדון 21/05/2007 (קישור לכתבה המקורית באתר הבמה ): זמר ישראלי טהור ביום חמישי הקרוב, ה-24 במאי תעלה הפקה מיוחדת במסגרת פסטיבל "ימי חלב ודבש" בעמק יזרעאל שתפגיש על הבמה ארבעה זוגות של אמנים ותיקים וילדיהם: חנן יובל ובתו שירה, אופירה גלוסקא ובנה גיא שגיא, אורי הרפז ובתו שני, ודורית ראובני ובתה מור, שישירו יחד שירים ישראלים ותיקים ומוכרים. "הערב מתחלק ממש בצורה שוויונית בין כולנו", מספרת דורית ראובני, ששרה עם בתה בת ה-25, מור. "לכל הורה וילד יש שיר אחד או שניים משותפים לפי בחירתם, אבל היות ואנחנו מסתובבים כבר שלושים וחמש שנה אחד עם השני באותו מגרש, אז השירים משתלבים. למשל - אורי כתב לי בזמנו את השיר `בית בקצה הקשת` לקדם אירוויזיון ואני שרה אותו אתו ועם בתו, שהיא גם התלמידה שלי לפיתוח קול. או מור, בתי, מאוד אוהבת את השירים של חנן, ותשיר את `הלילה הוא שירים`. דווקא אנחנו המבוגרים אנחנו נשיר את `סימן שאתה צעיר`. "אופירה גלוסקא ואני , אני בת קיבוץ והיא נשואה לחבר קיבוץ, נערוך מחווה לשיריו של מי שהיה איש רמת יוחנן, מתתיהו שלם, שכתב שירים כמו `שיבולת בשדה`, `הבו לנו יין`, `ודוד יפה עיניים`, `רועה ורועה`. אני מכנה את שיריו שירי דודים ורעים – אלו שירים שקשורים לעמק, לחג השבועות, לעומר, והקהל יכול להצטרף לשירה. "זה זמר ישראלי טהור, וזה יפה שהדור הצעיר משתלב לתוך זה. כל השירים שאנחנו עושים הם שירי נכס צאן ברזל והדור הצעיר שר ומרענן אותם יחד איתנו. אלה אנשים צעירים שגדלו על השירים האלה, שירים של ארץ ישראל שאולי קצת הלכה לנו לאיבוד, והם שרים אותם באהבה, יש פה משהו חיובי ". "לא צריך קול גדול כדי לשיר יפה, צריך רגש גדול" זה דבר קבוע, שאת שרה עם בתך על הבמה? "מור היא אמן, היא מוזיקאית שעוסקת בהפקות, אבל היא לא ממש בכיוון של זימרה ממוקדת. הרבה שנים הבית שלנו הוא בית שמנגנים ושרים בו, אבל החיבור המיוחד בינינו נוצר לפני כשנה כשביקשו מאיתנו להשתתף בתכנית של הורים וילדים ששרים בטלוויזיה, ושרנו יחד את `מסביב למדורה` וקרה משהו נורא מיוחד. בעקבות `מסביב למדורה`, כשאני מופיעה בצוותא פעם בחודש, זה כבר הפך לדבר קבוע - אם מור נמצאת בקהל, אני אומרת לה, יאללה, מור, את באה? ואנחנו שרות ביחד. אבל זה לא משהו שנכנס באופן רוטיני להופעות שלי כמו אצל חנן יובל נניח, שהוא ובתו שרים יחד באופן מקצועי בהופעות. "גם אופירה גלוסקא וגיא יצאו עם תכנית משותפת, אורי ובתו גם לאחרונה התחילו. אצלי ואצל מור זה מאוד ביתי, אבל פתאום המופע הזה הפך להיות משהו שיש בו משהו מרענן, אנחנו מביאים את הדור הצעיר לשירי תקופתנו, יש משהו הרמוני דווקא בהבדלי הדורות האלה". אם מדברים על הבדלי הדורות, ראיתי אותך פעם בתכנית "דואט ישראלי" בחיבור יפה עם גדי אלטמן, אמן צעיר שמייצג מוזיקה מאוד שונה משלך בפראות ובאנרגיה שלה. מה דעתך על מה שאת שומעת היום? "האמת שיש תקופות ויש תקופות. דווקא בתקופה האחרונה, שקוראים לה דור המסיקות, יש משהו מאוד יפה, כי אם תשימי לב, יש חזרה לשירה הטובה והיפה. "בשתים עשרה השנים האחרונות הפכתי גם למורה לפיתוח קול, ואני מלמדת את הדור הצעיר של היוצרים, שהם סינג-סונגרייטרים שכותבים ושרים את שיריהם, שלא צריך קול גדול כדי לשיר יפה, אלא צריך רגש גדול. לא תמיד הקול הגדול הוא שקובע. יכול להיות קול גדול שלא יעשה לך כלום, ויכול להיות קול קטן עם רגש ענק שיחלחל אליך. אבל מה שקורה היום זה שיש גם קול וגם רגש, וזה גם מה שהיה בתקופתנו. " יש תקופות שהכתיבה לא כל כך איכותית, ונכתבים שירים סתמיים כאלה, כמו שאנחנו מדברים ככה אנחנו מלחינים, ויחד עם זאת, פתאום כן כותבים עם תוכן. לי נורא חשובות המילים, ואני מרגישה שהיום כן חוזרים לתכנים וחוזרים למילים ולמלודיות". "אף אחד לא בעט אצלנו בבית" אחת הקלישאות הידועות היא שאמנים, בדרך כלל, לא ממש רוצים שילדיהם ילכו בעקבותיהם למקצוע שמציב המון קשיים בפניהם, בין אם כלכליים, בין אם רגשיים. הערב הקרוב מציג בעצם את הדוגמה ההפוכה "כל שלושת ילדיי בתחום המוזיקה - הבן הצעיר הוא מוזיקאי שכבר מגיל צעיר כותב, מלחין, מעבד, מנגן תופים ופסנתר, והבן הגדול הוא איש הפקות שעובד עם אבא שלו. בחיים לא כיוונתי אותם, אבל היה משהו טבעי בתוך ההוויה המשפחתית שלנו. תמיד טענתי שבבית שלנו אין מחשבים אבל יש פסנתרים, וזה לא סתם. אני לא מבינה במחשבים אבל כן מבינה בנגינה במוזיקה ובשירה. אני מרגישה שאף אחד לא הכריח, אבל יחד עם זה, הבת של חנן הולכת להיות עורכת דין, גיא הוא שחקן וזמר, שני בתו של אורי היא מוזיקאית, זמרת, יוצרת, פסנתרנית. "האמרה אצלי תמיד הייתה, שהילדים יהיו שמחים. אני פטליסטית. אני אומרת, החיים הם קצרים, לא מעניין אותי, מה שתבחרו, תהיו שמחים, זה המוטו שלי. ואני חושבת שהיום, כשנפגשנו, ההורים והילדים, היה משהו טוב. וזה מה שחשוב, לא בכוח, באהבה". כשהילדים היו קטנים, איך הם קיבלו את המוזיקה של ההורים שלהם? היא מצאה חן בעיניהם, או שהם ירדו עליה? "דווקא היום הם צוחקים עליי... הם תמיד היו קשורים למוזיקה שלי, אבל למשל, כשאחיין שלי עשה לי כמה דיסקים מכל התקליטים שלי, מור אמרה, `יו, אני בכלל לא מכירה את זה`. ואחר כך כשהיא הקשיבה היו לה הערות, לא תמיד מחמיאות, אבל תמיד בחיוך. " אף אחד לא בעט בבית הזה, לא בנו ולא בי מקצועית. הם נורא מעריכים אותי במקצוע שלי. כשהם היו ילדים קטנים הייתי הרבה אמא, הייתי אמא שחיכתה לילדים בבית, כי עבדתי בערב. כל הגישה שלי הייתה, קודם כל ילדים. הרי לא סתם חטפתי כל פעם, `איפה את, למה לא שומעים ממך`. אבל גידלתי שלושה ילדים וכל הזמן דרכו עליי עם השאלות האלה. אבל זה לא אכפת לי, קודם כל הייתי אמא, ולכן הם מחזירים לי. היום הם באים להופעות, הם מטפלים בי בהופעות, הם מלווים אותי, הם גם צוחקים עליי, מחקים אותי, אבל זה הכל מאהבה. כשהם עושים צחוק ממני אני צוחקת". הגילאים הטשטשו: שאלתי אותך קודם על זה שאתם כהורים לא ניסיתם למנוע מילדיכם להמשיך בדרך שלכם, ועכשיו אני שואלת מהצד השני, של הילדים, איך זה שהם לא גילו בעצם שום מרד נעורים כלפיכם כשבחרו ללכת בעקבותיכם? "תראי, היום הייתה חזרה משותפת של כולם, והסתכלתי על זוגות ההורים והילדים. היה משהו נורא יפה ביחסים בין אופירה גלוסקא לבן שלה, למשל. כשהם שרו ביחד, המבטים, והחיוכים, זה לא נראה כמו אמא מבוגרת ובן צעיר, זה לא אחד פה ואחד פה, הם ממש שני חברים. הגילאים היטשטשו. אצל חנן ושירה זה כבר מזמן היטשטש, אצל אורי ושני, שכל הזוגיות ביניהם חדשה לי, גם כן יש הקשבה בין הדור הצעיר למבוגר, יש מין משהו הרמוני. ואמרתי למור, תוך כדי החזרה, `את שמה לב שקורה משהו יפה ביחסים פה בין כולם?`. " אם את מדברת על מרד הנעורים אז מור הכי אאוטסיידרית. היא לא הולכת עם הזרם. אבל היא כבר עברה את גיל הנעורים, ואני לא יודעת אם זה תמיד היה ככה, אבל דווקא בשנים האחרונות אני מרגישה כאמא שאני לא מוכנה ללכת נגדה. אני תמיד בשבילה, תמיד אני אתמוך בה, מה שתבחרי, לרוחי או לא לרוחי, זה גם לא אכפת לי. "גם כשרואים את שתינו, שתינו קטנות, מטר וחצי, למור בכלל לא תתני את גילה, ועלי, אפילו שאני כבר סבתא, לא רואים את הסבתאות... יש לנו גנים כאלה. אני למשל רוצה שמור תפיק אותי. היא מפיקה מספר אחד בארץ לדעתי מבחינה אמנותית. את הדיסק הבא שאני הולכת לעשות היא תעשה". מתי, באמת, ייצא הדיסק הבא? "תגידי, זה לא מרגיז כשאמן כל הזמן אומר `אני עובד על הדיסק הבא`?... אבל אני באמת עובדת עליו ומתחילה לייצר אותו".